תמשיכו לצעוק

התמונה של נעמה אליהו

לא פעם אני מוצאת את עצמי בוויכוח ארוך ומעייף דווקא עם חברים קרובים – בניסיון "לגונן" על המקצוע שלי כיועצת תקשורת במשרד יחסי ציבור ואסטרטגיה, לצד מערך הגנה על חופש הדיבור במגוון הרשתות החברתיות. הטענות מגוונות: החל מהתעקשות על כך ש"אני מכורה" ולא יכולה בלי, שאנשים כמוני מבזבזים את הזמן בגיבוב מילים ומשפטים במקום לנקוט במעשים אמיתיים מחוץ לעולם הווירטואלי וכלה בהסבר כי השיח אלים מידי ואינו תורם דבר.

אם לומר את האמת, חייבים להודות כי יש מעט צדק בדברים. כל מי שגולש מידי פעם (או על בסיס שעתי...) נתקל בתגובות ובסטטוסים מבישים, שהבטן מתהפכת מעצם ההבנה שישנם אנשים בעלי פנים ושמות שחתומים – תרתי משמע – על הטקסטים האלימים שלהם. אין גם ויכוח על כך שישנם עשבים שוטים – צעירים ומבוגרים כאחד – שעושים שימוש נאלח במדיה הווירטואלית.

הימים האחרונים במיוחד היו קשים ומאוסים, רוויים בשנאה ושטנה, הסתה, קיצוניות שגילתה פנים מפחידות הרבה יותר ממה שהכרנו. מילים ותמונות שלא ניתנות לעיכול עבור בעלי קיבה נורמטיבית, כאילו משהו נתן את האות לפרוץ את הסכר של גבולות הרציונאליות, הקורקטיות, הערכיות וההיגיון. כל נגיעה קלה באזור הוירטואלי – בין אם בפייסבוק ובין אם ביתר הרשתות החברתיות העלתה תחושת קבס מאוד גדולה, עם תהיות מוצדקות – לאן הולכים מכאן?!

ואחרי שאמרתי את כל זה, לא הייתי מוותרת ובטח לא מנסה להביא להשתקה של השיח ברשתות החברתיות. לאחרונה נעשים ניסיונות להביא לבקרה/פיקוח או להסית את הפעילות בפייסבוק למקום "רגוע ותרבותי" יותר כמו היוזמה להרבות בהעלאת תמונות אמנות. בפעם האחרונה שבדקתי, דיאלוג בין בני אדם אינו עומד בסתירה לתרבות, השאלה היא כיצד הוא מתנהל.

אני בטח לא אחדש לכם יותר מידי, אבל העולם השתנה. שינוי לעתים נתפס כקשה, מורכב, מאתגר ובמקרים מסויימים גם כשלילי. לא דורשת מאף אחד לחבק את הפייסבוק (או לחלופין להתעורר איתו להירדם איתו כמוני). יחד עם זאת, אני אתעקש להזכיר כאן שנושאים רבים עלו לסדר היום והצלחות רבות עבור החברה האזרחית נרשמו באמצעות מידע ולחץ שהחל בפייסבוק. החל ממחאת הקוטג' המפורסמת, עבור דרך חשיפת שחיתויות (כמו ערמות של דולרים בכספת... ופרשת שחיתות נוספת בצמרת המשטרה שנחשפת ממש בימים אלה), פרשיות אונס והטרדות מיניות, וכלה בלחצים שהופעלו על ועדת גרמן המפורסמת עד להחלטה לביטול השר"פ בבית החולים הציבוריים – הן תוצר כמעט ישיר של הפעילות המרשימה ברשתות החברתיות.

כמו בכל מקום שיש בו כוח ועצמה (משהו אמר פוליטיקה?) – יהיו גורמים שינתבו את האנרגיות הללו לטובת מחאות חברתיות, מאבק על זכויות וחשיפת שחיתויות, ותמיד יהיו מי שירתמו את הכלי הזה לביזוי, אלימות ולמימוש אינטרסים אישיים, כלכליים וכו'.. השתקת הפעילות ברשת אינה אפשרית, גם לא במדינות חשוכות ודיקטטוריות, וברמה הפרקטית – היא לא תצמצם את האלימות. החברה הישראלית צריכה ללמוד לנרמל את עצמה ויפה שעה אחת קודם, הן בזירה הגשמית והן בזירה הווירטואלית. אין דרך אחרת, לקצה כבר הגענו...

במילים אחרות, אל תהרגו את השליח... הוא רק האמצעי. 

נעמה אליהו הינה ראשת צוות במחלקה הציבורית בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותבת בבלוג אינסרט

תגיות: