האצבע קלה על הלייק

התמונה של אמיר אפל

בימים האחרונים, מאז מציאת גופות הנערים שנחטפו, מתעורר ברשת גל מפחיד של שנאה. עמודי פייסבוק ויוזרים בטוויטר ובאינסטגרם קוראים לנקמה, למוות ולשנאה ומבקשים מכם דבר אחד – שתעשו לייק.

עמוד בשם "עם ישראל דורש נקמה" צבר למעלה מ-34,000 לייקים ומפרסם מאות תמונות של אנשים מחזיקים שלט, כותבים על הגוף, רעולי פנים, מעוטרים בשרשירי כדורים ודורשים נקמה. עמוד אחר בשם "כולנו נגד חנין זועבי" שהוקם בשבועיים האחרונים נותן חופש ביטוי לתגובות הקוראות לרצח חנין זועבי והרג חפים מפשע. נעשה גם שימוש בהאשטג ‎#AvengeOurBoys בטוויטר עם תמונות וציוצים הדורשים נקמה.

האם הפכנו לעם נקמן? האם המשמעות היא שעשרות ומאות אלפי יהודים מתפללים ברגעים אלו למותם של חפים מפשע? אני מאוד מקווה שלא.

מדובר אולי בבעיה אחרת לגמרי – אנחנו כבר לא עומדים מאחורי המילים שלנו.

זה התחיל מזה שעידן הרשתות החברתיות חשף בפנינו כמות צער גדולה יותר ממה שחשבנו שקיים בעולם. ילדים רעבים ללחם, אמהות חד הוריות, עובדים שקיצצו בשכרם, צעירים ללא יכולת לקנות בית, משפחות שכולות וילדים חטופים, והכל בשכונה שלך, אצל אמא של חבר מהיסודי או חבר של המ"כ בצבא. לכולם קשה ולכולם אנחנו רוצים לעזור, אבל איך?

אנחנו לא יכולים לתרום פעם בשבוע 300 ₪ לנזקקים, לצאת כל יומיים להפגנה בכיכר ולהתנדב יום יום במקלט לנשים מוכות, ובכל זאת אנחנו רוצים לעזור – אז אנחנו עושים לייק. עושים לייק לפוסט של אמא שמספרת כמה קשה לגדל ילד אוטיסט, עושים לייק לפוסט של נכה צה"ל שלא מקבל קצבה מביטוח לאומי. לייק לחייל שעלה למשפט, לייק למשפחה שאוכלת רק שתי ארוחות ביום.

למה לייק? כי אנחנו מאמינים שזה עוזר, שזה מקדם פתרון, שזה משפיע.
כי זה לא עולה לנו שקל, לא צורך זמן ולא דורש מאיתנו כלום חוץ מלומר – אנחנו בעד.
כי 2,000 אם אנשים אחרים עשו לזה לייק, ביניהם חמישה חברים שלי, כנראה שזה שווה משהו.

יבואו אקטיביסטים אמיתיים, כאלה שמקדישים את חייהם להגשמת רעיון, ויגידו שזה לא אקטיביזם. יכנו את זה סלאקטיביזם – אקטיביזם לעצלנים שמטרתו לגרום לך להרגיש טוב עם עצמך אבל בעצם לא מקדם כלום. אני לא חושב שזה נכון, תוכלו לראות מאבקים רבים שהחלו ברשת, באלפי לייקים, ובהחלט עשו שינוי.

כשאתה תומך ברעיון בזירה דיגיטלית, אתה למעשה משמיע את קולך, כמו חברך שהלך להפגין בכיכר, ונותן לרעיון הזה פוטנציאל כלשהו לביצוע שינוי. מחאה זאת מחאה, מה זה חשוב באיזו פלטפורמה היא מושמעת?

גם כשאתה עושה לייק לעמוד "עם ישראל דורש נקמה" או "נקמה בערבים" אתה יוצר פוטנציאל לשינוי ואת זה אנחנו אולי לא מבינים. נכון, ימים קשים עוברים עלינו, הכעס גדול מנשוא והאצבע קלה על הלייק. אנחנו רוצים לעזור, לתמוך במשפחות, להרגיע את הכעס, והלייק כל כך מפתה – הוא חינם, לא לוקח זמן וכל החברים שלי כבר עשו.

אבל חייבים לזכור שכמו מאבקים שאנחנו מאמינים בהם באמת, גם עמודי פייסבוק העוסקים בשנאה ובהסתה, שהולכים וגדלים יהפכו בהכרח למעשים. האם אנחנו עושים לייק כי אנחנו באמת מאמינים שצריך "להכנס בהם באימ אמא"? האם שיתפנו את התמונה המזעזעת כי אנחנו באמת רוצים לראות חברת כנסת תלויה בכיכר העיר?

אולי כדאי שנחזור לימים שבהם עמדנו מאחורי המילים שיוצאות לנו מהפה, נבין שלייק זאת אמירה, ונחשוב טוב לפני שאנחנו לוחצים על הכפתור. אולי זאת הזדמנות לבחון את הצורה שבה אנחנו מציגים את עצמנו ברשת – היכנסו לפרופיל שלכם ותראו את הפוסטים שכתבתם בשנה האחרונה, הקישורים ששיתפתם, העמודים שעשיתם להם לייק. זה מה שהחברים שלכם יודעים עליכם (חובבי בריטני ספירס, מכורים לאפיה, משתפים סרטוני חתולים...), האם אתם מייצגים את עצמכם כפי שציפיתם?

 

אמיר אפל הינו יועץ תקשורת דיגיטלית בכיר בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותב בבלוג אינסרט

תגיות: 

1 Comment