לצחוק ולא לשכוח

התמונה של נועם פורר

נולדתי לשואה. אמנם הגחתי לאוויר העולם ארבעים שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, אבל אווירת השואה ליוותה אותי כמעט לאורך כל ילדותי. בלעתי סיפורים של הורי אמי ושל שכנה קשישה, "חוויות" ממחנות עבודה וגטאות, בליל של מספרים מקועקעים על זרוע, זיכרונות זרים של הילדות שהייתה להן ונגמרה, וקריאה אובססיבית כמעט בספרי שואה של ק. צטניק ואחרים.

בדיחות השואה היו טאבו עבורי, חילול זכר הנרצחים. היטלר היה השטן בכבודו ובעצמו, עם שפם מוזר וכריזמה שמשכנעת אנשים נורמטיבים להרוג בשבילה – ובדיחות על היטלר או על השואה, אם סופרו, סופרו כמעט בלחש, בדיסקרטיות.

זה בעצם הסיפור שליווה את כל הדור השלישי לשואה. זיכרון השואה בתרבות עליה גדלנו, התבסס על הנצחה משולבת ביגון ואבל. שואה זה טקסים מלאי פאתוס, זיכרון וגבורה, ובעיקר: זה לא משהו שצוחקים עליו.

 

הדור השני עיצב התייחסות כמעט ונטולת הומור לשואה, ואנחנו, בני הדור השלישי, מתוך כבוד ליגון של הסבים והסבתות שלנו, או מתוך אימוץ הפאתוס הלאומי, כמעט ולא יצרנו מרכיבי תרבות הנוגעים בשואה. עד היום, אפשר לספור על כף יד אחת אזכורים הומוריסטיים הנוגעים לשואה בתרבות הפופולרית. החמישייה הקאמרית הייתה הראשונה עם מערכוני "דכאו זה כאן מעבר לפינה" ו"פלדרמאוס באולימפיאדהוארץ נהדרת המשיכו עם מערכון "חוגגים יום נישואין באושוויץ" ו"יום הזיכרון לשושן ולגבורן", שהעתיק את סממני הטקסים הממסדיים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לגרסה איראנית האבלה על החורבן בפורים...

הפעם הראשונה שבה אנחנו, בני הדור השלישי, לקחנו סממן מסוים מהשואה ודחפנו לו תבלין הומור, הייתה הצלחת סדרת סרטוני הרשת ההומוריסטיים "היטלר מתעצבן" (Hitler Rants), במסגרתם נוצרו כתוביות הומוריסטיות הנוגעות לסצנה קולנועית בה רואים את היטלר צועק בטירוף אחרי שגילה כי הגנרל שטיינר מסרב לצאת לקרב בפקודתו. עם זאת, הסצנה לעגה להיטלר כאישיות, מבלי להתייחס "לחלק היהודי" של מלחמת העולם השנייה.

 

אתמול חצינו קו פרשת מים במיזוג שבין שואה והומור. נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו, בו אמר כי היטלר לא רצה להשמיד את היהודים, והמופתי של ירושלים שכנע אותו לעשות כן (או כפי שאמיר שיבי היטיב לתאר: "הרגע הזה שנתניהו מגלה לעולם ולנו שהיטלר היה בעצם הגוד גאי בסיפור...") פרץ את מחסומי "אסור לצחוק על זה" שהיו טבועים אצלנו. קריקטורות של היטלר והמופתי הציפו את הרשת, ממים שמציגים את האבסורד בדבריו של נתניהו מילאו את הפיד בפייסבוק, בקשות סליחה ציניות בפני הפיהרר נכתבו ברבבות והגולשים באופן כללי, לא הפסיקו לצחוק על היטלר, המופתי וכל מה שקשור בשואה. 

 

היטלר לא רצה, הוא לא רצה!

למדיום האינטרנט יש משמעות על הדרך שבה השואה מיוצגת - חומר הומוריסטי לגיטימי כחלק מזרם הבדיחות האינטרנטיות האינסופיות העוטפות אותנו. בעצם ההומור היומיומי על השואה, אנחנו הופכים אותה ל- Non-Issue, נטולת היבט הלאומי של תפיסת השואה כמרכיב הטרגי בעיצוב התרבות הישראלית. 

 

בדבריו הציניים, נתניהו נתן את האות לציבור הצעירים ל"חלן" את השואה ולהשתמש בז'אנרים הומוריסטיים-אינטרנטיים כמו ממים, שעד היום כמעט ולא נוצרו בהקשר המיידי של השואה. השואה כבר לא תהיה יותר הדמון המשפיע על רמת החרדה של הישראלים ועל תחושת הקורבן שלהם, אלא זיכרון בעל מאפיינים יומיומיים, מצחיקים ואבסורדיים. השואה הופכת מסמל למיתוס - זר, רחוק מספיק בשביל שאפשר יהיה לצחוק עליו. השיח בעקבות דבריו של ראש הממשלה, סותם את הגולל על התפיסה ששלטה במדינה - לפיה הומור על השואה מפחית מגודל הטראומה והסבל או מזלזל בממדי הטרגדיה. נאום רשמי של ראש הממשלה עשה את זה בעצמו. לציבור הישראלי נשאר רק לצחוק על זה. לצחוק ולא לשכוח.

 

נועם פורר הוא מנהל מחלקת דיגיטל ופרסום בבן חורין אלכסנדרוביץ׳

גילוי נאות: הכותב הינו דור שלישי לשואה. משפחת הסבים והסבתות שלו נרצחו, בלי כוונה, על ידי היטלר והמרצחים הגרמנים.