לאן נעלם השד העדתי בתקשורת?

התמונה של קובי ורון

מידי מערכת בחירות, צץ לו "השד העדתי", ומוקפץ לראש סדר היום הציבורי, אך יום לאחר היוודע תוצאות הבחירות הנושא נדחק לשוליים.

כך בדיוק קרה גם בבחירות 2015, כאשר הצטרפותו של אלי אוחנה למפלגת הבית היהודי העירה את השד העדתי מרבצו, ושוב ישראל מצאה את עצמה בשיח רדוד ובתופעות כמו קמפיין "השקופים" של ש"ס והתבטאות הצייר יאיר גרבוז על "משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות".

פעמים רבות הפוליטיקאים  מנצלים את המתח העדתי ואף מעצימים אותו, כל זאת בכדי לשרת את האינטרסים שלהם. הם מתדלקים את המתח העדתי בכל שלבי מערכת הבחירות ושומרים עליו בראש הכותרות כדי לגזור ממנו קופון פוליטי. קשה להתכחש לכך שאכן קיים מתח עדתי במדינת ישראל, אבל אם מכל הדיון עליו נשארת רק "אדמה חרוכה", אז אין בכך שום תועלת וגם לא תיקון. הדיון שהתנהל בתקופת הבחירות, לא יצמצם את הפערים ולא יתקן את העוולות עבור הדורות הבאים. אם לנבחרי הציבור באמת אכפת מצמצום הפערים העדתיים, הם צריכים לפעול  לצמצומם, לדאוג לעשיית צדק חלוקתי בין רשויות, לפתח אמצעי תעסוקה בעיירות פיתוח ולבטל את האפליה של מזרחים במוסדות החינוך של הציבור החרדי.

דוגמא הממחישה את המצב האבסורדי, היא מפלגת ש"ס שישבה בכל ממשלות ישראל,  (למעט השנתיים האחרונות) ולא עשתה דבר לצמצום הפערים. בתקופת הבחירות עם זאת, יש לה  אינטרס מובהק לדבר על המזרחים המקופחים, זה הסבר טוב עבור מצביעים מזרחיים להצביע  לה.

דוגמא נוספת, היא ניצחונו של  מנחם בגין בבחירות 1977, לאחר שהעלה את השד העדתי לראש סדר היום הציבורי,  כאשר השתמש באותם מזרחים זועמים באופן ציני כדי להביא למהפך המיוחל . אך לאחר בחירתו לראשות הממשלה, הפערים בישראל בין מזרחים לאשכנזיים נשארו על תילם. מפלגה כמו הליכוד, שהגרעין הקשה של מצביעיה נמנה על בני עדות המזרח, מעולם לא העמידה בראשה מזרחי.

ניתן להסיק מכך שלפוליטיקאים פשוט נוח להשתמש בשד העדתי בתקופת בחירות. מאחורי השד העדתי יש אינטרסים שמחפים על כך שיש בישראל בעיות אמיתיות בשכבות חלשות: יש בעיות אצל אתיופים, עולים מרוסיה,  ואלו שנשלחו לפריפריה בעבר. הבעיות קיימות גם בקרב עניים מזרחיים וגם בקרב אשכנזים, אבל נוח יותר לפוליטיקאים לדבר על שדים מאשר על בעיות ועל איך ניתן לפתור אותם.

האירוניה היא שדווקא הפוליטיקאים "מגני המזרחים", לא מוכנים לקבל שיש מזרחים שמתנסחים אחרת מהם בנוגע לסוגיה העדתית. הם תומכים בדרעי ובזים לאלי ישי, אף שהוא לא פחות מזרחי. הם רוצים את המזרחי שלהם זועם ונעלב וכל מזרחי שלא מיישר קו עם הסגנון שלהם, מואשם מיד ב"השתכנזות". 

לתקשורת חלק נכבד בבעיה, העיתונאים אוהבים לקדם נושאים מעוררי מחלוקת ומעצימים את המתח העדתי בכל תקופת בחירות באמצעות, כתבות, תחקירים, וראיונות. הדוגמא המתבקשת מהבחירות האחרונות היא הזמנתם של הפרופסור הפרובוקטור אמיר חצרוני ו"נציגת המזרחים", אמירה בוזגלו, לתוכנית "הבוקר של קשת". מטרתו של העימות המתוקשר הייתה ליצור פרובוקציה ולהלהיט את הרוחות, אך לא באמת לפתור בעיה.

האזרחים אינם  מסתכלים ימינה או שמאלה, כמו סוסים שראשם תקוע בשק המספוא. הם אוכלים את תוכנו המלא בסיפורים שמזינים אותם.

הגיע הזמן לקרוא לחדול מלהשתמש במונח "שד עדתי", המשרת נרטיב מסוים בתקופת בחירות. על הפוליטיקאים לפעול על מנת לצמצמם את הפערים באופן פעיל, ולא רק באמצעות דיבורים בתקשורת.

האם המחאה של יוצאי אתיופיה תניב שינוי בחברה הישראלית או תהווה ספין תקשורתי חולף כמו השד העדתי, זה כבר נושא למאמר הבא ...

תגיות: