חבר אתה (כבר לא) חסר

התמונה של עומרי ארנטל

לא אשכח את אותו הבוקר שקמתי ואמא ישבה מול המרקע ודמעה זלגה על לחיה, שאלתי אותה מה קרה? והיא ענתה – רצחו לנו את השלום. ילד בן 9, סה"כ בכיתה ד', מנסה לעכל את משמעות המילים האלו ואת הרצח הפוליטי הראשון שאירע במדינה כה צעירה. שלוש יריות שהרעידו את כיכר מלכי ישראל היו גם שלושת המסמרים שסגרו את הצוהר לשלום בנינו לבין שכנינו כבר למעלה מ-21 שנים.

גדלתי והתחנכתי על יצחק רבין ז"ל, קראתי את הנאומים שלו, הקשבתי לראיונות ולמדתי על חייו, על האיש שהיה הקצין הבכיר ביותר בצה"ל, הנמר שהפך חברבורותיו כדי להוביל אותנו לעתיד של שלום. הרצח של יצחק רבין לא היה רצח על כבוד המשפחה, רצח על כסף או רצח על אהבה נכזבת – הוא היה רצח אידיאולוגי, רצח שעצר את שעון החול של השלום. כשלוש שנים לפני שנרצח, כראש ממשלה, נאם רבין בטקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1 ושם הוא דיבר על המושג הכי ישראלי שאני מכיר, "יהיה בסדר": "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה - זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה שרבים שומעים אותם בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר. יהירות ותחושת בטחון עצמי, כוח ושררה שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין אותו סמוך עלי, הוא סממן לחוסר סדר, לחוסר משמעת, למקצועיות שאיננה לבטלנות שישנה. אווירת החפיף היא לצערי הרב נחלת ציבורים רבים בישראל ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא בסדר" (יצחק רבין, 1992). כשרבין דיבר על כל מה שלא בסדר במדינה שלנו הוא לא חשב לעצמו שגם הוא ייכנס לאותה הסטטיסטיקה יום אחד, הסטטיסטיקה של אלו שקיפחו את חייהם כי הכל "לא בסדר" במדינה הזאת, לא בשדה הקרב אלא בשדה הפוליטי.

היום, 21 שנים אחרי אותו היום הנורא בכיכר מלכי ישראל אני מבין ששכחנו את אותו האדם, שכחו את מה שהוא ייצג ושכחנו את החלום שלו, שכחנו אותו והוא כבר לא חסר. אנחנו כבר לא חולמים להשיג שלום בנינו לבין שכנינו, אנחנו כבר לא חולמים לצאת מאותו המעגל הנוראי של סכסוך עתיק יומין, אנחנו כבר לא חולמים לזכור את האיש שכבר ראה את הארץ המובטחת, אבל לא דרך עליה, בדיוק כמו משה. מנהיגים גדולים נמדדים דרך כך שהם מובילים את הציבור הרחב אחריהם ולא מובלים אחרי הציבור כדי שישמע את קולם. העצרת השנתית לזכרו של יצחק רבין ז"ל מתקיימת במוצ"ש של השבוע הראשון של נובמבר כבר 21 שנים, מחלוקות פנימיות בין משפחת רבין לבין הפוליטיקאים וארגוני השמאל הביאו למצב שבו השנה העצרת הרשמית לא צפויה להתקיים, אך חלק מהציבור מוכן בכל זאת להגיע לאותה הכיכר כדי לזכור, לזכור את האיש שכבר ראה את השלום, אבל לא השיג אותו.

בשנה האחרונה שותפו של רבין ז"ל לתהליך השלום נפרד מאיתנו, מדינה שלמה עמדה באותו בוקר שישי שלפני ראש השנה וצפתה בפרידה הממלכתית מהנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל, המטוסים של מנהיגי העולם מילאו את רחבת נתב"ג כדי לחלוק כבוד אחרון לאיש שהיה הכי מזוהה עם מדינת ישראל, ועם השלום. כשאנחנו רוצים להיפרד אנחנו יודעים, הבעיה העיקרית אצלנו הישראלים היא שהזיכרון שלנו קצר. אנחנו זוכרים לכמה שנים ואז זה פשוט נעלם, בורח כמו בלון של ילד קטן שלא הצליח להחזיק בו מספיק חזק. האתוסים של מדינת ישראל חייבים להישמר בחוק בדרך שבה חובה עלינו לזכור, חובה עלינו לזכור את אלו שניסו להביא לשינוי המשמעותי ביותר בכל תקופת קיומה של מדינת ישראל, חובה עלינו לזכור כי רצח פוליטי הוא המחלה הארורה ביותר שיכולה לבוא למדינה כה צעירה כמונו, חובה עלינו לזכור את אלו שהקדישו את כל חייהם למען הציבור בישראל, גם זה שלא הסכים עם דעתם.

העצרת שצפויה להיות מחר בכיכר רבין היא לא עצרת פוליטית, היא לא עצרת לשלום, היא גם לא עצרת של השמאל – זו עצרת כדי לזכור את האיש שכבר ראה את הארץ המובטחת, אבל לא דרך עליה, בדיוק כמו משה. ואם אנחנו רוצים להראות לרבין שמסתכל עלינו מלמעלה שהוא עדיין חסר, אנחנו חייבים להיות שם. 

עומרי ארנטל הוא יועץ תקשורת במחלקה העסקית בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותב בבלוג אינסרט