ואולי טוב שטראמפ ניצח?

התמונה של גילי אלקבץ

אם יש משהו משמח בזה שדונאלד טראמפ ניצח את הבחירות בארה"ב, זו העובדה שהעולם משתנה ושינוי בכוחו להביא לשינוי גדול יותר.  

כמו בהרבה קבוצות ווטסאפ, גם אצלנו בקבוצה המשרדית היה שיח הימורים על הבחירות בארה"ב. הרוב המוחלט הימר על הילארי ואילו אני ועדי, מנהלת המשרד שלנו הימרנו יחד על טראמפ לקול זעקות המקלדת: 'אין סיכוי', 'בחיים לא' ועוד.

עכשיו בואו, זה נחמד לדעת שצדקת, אבל לכי תסבירי איך ולמה. אני לא מומחית גדולה למערכות בחירות ועקבתי כמו כולם אחרי השיח סביב הבחירות בארה"ב מזועזעת מהאיש עם השיער הג'ינג'י שמרשה לעצמו לדבר ולהתנהג בברוטליות חסרת תקדים.

אז אמרתי לעצמי, אין לו סיכוי, אנחנו שמרנים מידי לטיפוס כזה. כל ההצדקות הפסיכולוגיות היו שם. אבל אז ראיתי שכולם עם הילארי ופה חשדתי.

אפשר לומר הרבה על התרבות הקפיטליסטית הנהוגה בארה"ב. אותה תרבות שיש הטוענים הובילה לתסכול עצום בקרב האמריקאים שבחרו בטראמפ. החלום האמריקאי ממותג היטב אבל האמת היא שרק מעטים מגשימים אותו. וכשאומה שלמה חשה תסכול היא גם חשה שאין לה מה להפסיד. ממש כמו בנאדם שנמצא על סף ייאוש או בדיכאון עמוק. לפער הזה שבין הגשמת החלום לייאש נכנס דונאלד טראמפ.

לא אכנס לפרשנויות על ניצחונו של לטראמפ, את זה אני משאירה למומחים. מה שכן מעניין זו הטענה שהתקשורת נכשלה בניבוי תוצאות הבחירות. האמת היא שהתקשורת לא באמת נכשלה, אני מסרבת לקבל את הטענה שכולם טעו. מה שכן הצליחה התקשורת לעשות זו דרמה ענקית, בדיוק כמו שטראמפ עשה לאורך הקמפיין שלו. המשותף לשניהם הוא שגם התקשורת וגם טראמפ רוצים לשנות את העולם ולקבוע את הסדר הנכון. עכשיו הם יצטרכו לעשות את זה יחד.

התקשורת עזרה לטראמפ לנצח  - למעשה לאורך כל קמפיין הבחירות התקשורת יצרה מעין תחרות עם טראמפ. מבלי להיכנס לשיח של 'איפה התקשורת הישראלית והאמריקאית ממוקמת במפה הפוליטית' (כשבארה"ב זה ברור יותר מבישראל), היא בחרה להבליט את כל התכונות השליליות של טראמפ – הציגה לנו דמות של אדם מופרע, נוכל, רודף שמלות, חסר בושה ובכל זאת סיקרה אותו בלי הפסקה. זמן המסך שטראמפ קיבל במהלך מערכת הבחירות הוא חסר תקדים (בהתבסס על נתונים שהתפרסמו בתקשורת). מול טראמפ ניצבת הילארי, דמות יציבה, הגונה וצפויה במידה רבה. כמו הליכה אל הידוע והמוכר.

אל מול שתי הדמויות האלה ניצבת אומה במשבר נפשי עמוק. אני לא פסיכולוגית אבל אני יודעת שכשאדם נמצא במשבר הוא מחפש מילוט כשבדרך לחוף המבטחים, הערכים בהם הוא חשב שהוא מאמין פתאום מאבדים קצת אחיזה בעיקר משום שגם הם הסיבה למשבר אליו נקלע. ולפה כאמור נכנס טראמפ.

רובנו מפחדים משינויים. במהלך חיינו אנחנו יוצרים תבניות של נכון ולא נכון בהתאם לאנשים שסביבנו ולמסגרות אליהן אנחנו משתייכים. אנחנו גם רוצים להיות חלק מהרוב על מנת להרגיש שייכים ובעיקר כי חוכמת ההמונים, כך אומרים, בדרך כלל מנצחת. לרוב, אנשים שחושבים ומתנהגים שלא במסגרת התבניות המקובלות שעליהן רובנו מתחנכים, אין להם מקום בחברה הנורמטיבית. טראמפ הוכיח אחרת.

אז איפה התקשורת ואיפה ההמון? כנראה שהתקשורת עדיין לא ערוכה להתמודד עם בנאדם שמתקשר עם העם לא דרך ראיונות מסורתיים אלא דרך ציוצים. עוד מסקנה שעולה עוסקת בשימור אמות המוסר עליה החליטה התקשורת ועל פיה מתנהלת. כל מה שחורג ממוסר זה הופך לכותרת ראשית ולסיפור של אותו היום.

אבל יש גם את הצד השני של הפחד והוא קבלת המציאות ומציאת נקודות האור - הרבה אנשים שזעקו רק לא טראמפ אומרים עכשיו אחרי ניצחונו שהוא יפתיע את כולנו לטובה, הוא יהיה בסדר ועוד כל מיני מנות להרגעת הסטרס. לדעתי כנראה שרוב העיתונאים (גם בישראל וגם בארה"ב) ידעו בתוך תוכם שהם מנותקים. אולי אפילו מנותקים מבחירה.

כלומר הרצון של התקשורת לשנות מציאות ולשמור על הקיים הוא חזק גם במחיר של ניתוק.

ואם לחזור רגע להתחלה, כל השינויים המשמעותיים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה התרחשו אחרי אסונות, כך שגם אם הטיפוס המפוקפק הזה עומד עכשיו בראש המעצמה החזקה בעולם, לא צריך לפחד מאסון וכנראה שאי אפשר למנוע אותו. בסוף יהיה טוב.

גילי אלקבץ היא יועצת תקשורת במחלקה הציבורית של בן חורין אלכסנדרוביץ' וכותבת בבלוג אינסרט