גולדה הייתה מתביישת ב"קוד הלבוש" החדש

בשנים האחרונות התרגלנו לראות בכל שבוע קמפיין אחר העומד במרכז סדר היום התקשורתי בישראל. הפעם הקמפיין הגיע מירושלים, וליתר דיוק מכנסת ישראל. פעמים רבות, חברי הכנסת מבצעים תרגילים פוליטיים כאלה ואחרים, לעיתים צודקים ולעיתים מדובר במהלכים שמטרתם לזכות את חבר הכנסת בזמן מסך במהדורות החדשות השונות. הפעם, צעדו לקדמת הבמה אלו שבדרך כלל נמצאים מאחורי הקלעים– היועצים הפרלמנטריים ולדיוק נוסף, היועצות.

על היועצים הפרלמנטריים חלים אותם כללי הלבוש כמו שאר הפוליטיקאים, הדיפלומטים וכמובן אנשי משמר הכנסת, שכן כולם עובדים תחת אותה קורת גג. בשנות השבעים, ראש הממשלה דאז גולדה מאיר ז"ל נהגה לפקוד את משכן הכנסת כשהיא לבושה במרבית הפעמים בשמלות באורכים שונים (כולל שמלות מעל הברך) דבר שלא עורר סערה והתנגדות. כמו כן, העם הבריטי שנחשב שמרני הן במסורותיו והן במלבושיו חי כיום בשלום תחת הנהגתה של ראש הממשלה תרזה מיי, הנחשבת לאייקון אופנה עם שמלותיה המעוצבות שלרוב ממוקמות מעל הברך ונעליה המפורסמות בהדפס נמר איתם הלכה לראשונה לפגישת ההכרות הרשמית עם מלכת אנגליה (רחמנא לצלן).
 

צילום: משה מילנר, לע"מ
היתרון היחסי של היועצות הפרלמנטריות (בשונה מקבוצות ואנשים אחרים) הוא יכולתן לגייס את התקשורת ודרכה להעביר את מסרי המחאה שלהן. היועצות נמצאות בקשר יום יומי עם כתבים ולכן ביממה אחת בלבד, הפכו את המחאה שלהן לוויראלית ותקשורתית  כאשר אמצעי התקשורת התייצבו באופן כמעט מלא מאחוריהן ובאמונה מלאה בצדקת דרכן. בכדי להפוך את המאבק שלהן לוויראלי, השתמשו היועצות בשלושת הכלים המוכרים ביותר בספר המאבקים: הפרכת החלטת הריבון  על ידי שימוש בטיעון ההיגיון, חיבוק התקשורת והדלפת "מידע" על הנושא, שימוש בפרובוקציה בכדי לעורר הזדהות.

את הפרכת החלטת הריבון ביצעו בתחילת השבוע באמצעות פוסט בפייסבוק אודות היועצות הראשונות שלא הורשו להיכנס למשכן הכנסת, על לא עוול בכפם. אל התקשורת העבירו מידע על כך שצפויות להיות מעוכבות נוספות. זאת בתוספת של אמירות ומעשים מחקים של ח"כים רבים, כדוגמת התפשטותו של מנואל טרכטנברג. הפרובוקציה הגיעה לשיאה בפעולת המחאה הרשמית שערכו היועצות הפרלמנטריות בכניסה למשכן הכנסת כשכולן לבושות בשמלות 'לא צנועות'. כך הצליחו היועצות לגייס את כלי התקשורת למען מאבקן ואף במהרה לגרום ליו"ר הכנסת להקים צוות הידברות בכדי למנוע סכסוך עתידי.

'מחאת החצאיות' של היועצות הפרלמנטריות, אינו המקרה הראשון ששם זרקור על השסעים בחברה הישראלית. מקרים אלו שזוכים לחשיפה תקשורתית רחבה מאפשרים לנו למחות נגד פעולות המנסות לייצר נורמות חברתיות המגדירות לנו מה 'אסור' ומה 'מותר' בחברה. העובדה שמקרה זה התרחש גם בכנסת ישראל, היא דוגמא קטנה במסגרת המאבק הרחב יותר על הגדרת גבולות הדמוקרטיה הישראלית.  

רק לפני מספר חודשים המוחים היו תלמידי תיכון בית-ברל. כאות מחאה הגיעו הבנות עם כיסוי ראש וחצאיות והבנים עם כיפה וציציות. התלמידים סיפרו כי בכל בוקר עמדו בשער בית הספר צוות מורות שבחנו את לבושם והעירו לכל מי שלא הגיע לבוש בהתאם לתקנות שנקבעו על ידי תקנון בית הספר. ההליכים כנגד תלמידים שנתפסו יותר מ-4 פעמים, גררו השעיה ושיחה עם ההורים. 

בצבא למשל, אנחנו עדים ליותר ויותר מקרים של הדרה על בסיס אי צניעות - בין אם מדובר בהנחיה לחיילות על אי כניסה לשק"ם או לנשקיה כאשר נמצאים שם חיילים חרדים או איסור שירת נשים בטקסים והופעות רק מהפחד שהשירה תפגע בכבודו ואמונתו של אפילו אדם אחד. חשוב להגיד כי אין פה מדובר רק על סוגיה מגדרית, הצבא ממשיך להתמודד עם סוגיות של גידול זקן וזה לא נגמר רק בזאת. לא פעם, אנו שומעים ביקורות בישראל על כך ש'חליפה ועניבה' זה לא חלק מהתרבות בארץ ועולה השאלה מדוע.

למקרה שלמישהו היה ספק, השינויים שאנו עדים להם בשנים האחרונות בקרב שכנותינו מוכיחות זאת באופן מוחלט, מדינת ישראל היא ה-דמוקרטיה של המזרח התיכון. אם במוסדות ציבוריים, עקרונות הדמוקרטיה נפגמים, הרי 'שמחאת החצאיות' מבורכת ואף חיונית. מחויבותנו היא לשמר את מעמדנו במזרח התיכון ובעולם המערבי כמדינה דמוקרטית וליברלית שמכבדת כל אדם על דעותיו, מעשיו ובחירותיו (בגבול החוק) ומאפשרת לו לבחור את אורח החיים שמתאים לו. אמצעי התקשורת נותנים במה ראויה ומעלים לסדר היום הציבורי נושא מהותי זה וזוהי תפקידה של התקשורת במדינה דמוקרטית מתוקנת.

אפשר לבקר את המיקוד שבה בחרה התקשורת לסקר ולעסוק במחאת החצאיות, מאבקים רבים מצליחים בעזרת התקשורת, זו דוגמה קטנה לכך, על התקשורת להמשיך ולשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה, על הפוליטיקאים לעזור לתקשורת לעשות את עבודתה, גם אם העבודה מצריכה מהם לעמוד ולהקשיב לטענות כנגדם.

 

נטע חזן ועומרי ארנטל הם יועצי תקשורת במחלקה העסקית של בן חורין אלכסנדרוביץ וכותבים בבלוג אינסרט

תגיות: