להתלונן במשטרה או בפייסבוק?

התמונה של נטע חזן

הטרדה מינית היא תופעה שקיימת כנראה מאז ומתמיד ותוקפת נשים (תרתי משמע) כמעט בכל שלב בחייהן, בין אם בבית הספר, במשפחה, בצבא או במקום העבודה. המודעות לתופעה ואופן ההתמודדות של נשים עברה גם היא התפתחות מסוימת לאורך השנים. מהתעלמות, דרך בושה ועד למציאות של ימינו שבה נתפסת ההטרדה לא כתופעה אלא כאירוע חד פעמי או אפילו אי הבנה. במציאות הזו, המענה של מקומות עבודה רבים מתמצה ב"הסדר" בין התוקף לנתקף או נתקפת בחסות המוסד האחראי. במילים אחרות, המוסד מבקש להגן קודם כל על עצמו ועל תדמיתו וכמו במקרה של משה איבגי עם הנפגעת מתיאטרון חיפה, הם השקיטו את המקרה באמצעות קיום שיחה בין הצדדים.

חמור יותר (או שלא) כאשר הנשים מחליטות לפנות לרשויות ולמשטרה, אפילו אז הן נחשבות כמי שחובת ההוכחה עליהן. לא פעם, אנחנו שומעים נשים שלא מעוניינות להתלונן במשטרה או לגשת להליך משפטי כיוון שאז הן נדרשות להתעמת מול התוקף ולחוות את האירוע פעם נוספת.

היום, באמצעות תופעת "השיימניג" ברשת, גברים תוקפים זוכים לתגובות קשות בתקשורת והציבור בכללותו ואפילו גברים רבים, מפצירים בנשים דווקא ללכת ולהתלונן במשטרה, בכדי לחזק את אמיתות המקרה ולא ליצור את הרושם שהן סתם הורסות חיים של אדם. אבל איך אפשר לצפות שנשים ילכו להתלונן כאשר רק בחודש האחרון שלחו את יניב נחמן לעבודות שירות בלבד ובו זמנית סגרו את התיק במועדון אלנבי 40, משום שהעדות של הנפגעת לא נחשבת כאמינה כיוון שהייתה שיכורה, מה שככל הנראה הביא לניצול המצב מלכתחילה.

כמובן שיש היגיון בטענה שאף אחד לא אשם עד שהוכח אחרת ולכן רשויות החוק קיימות ומולן צריך להתבצע הדין והחשבון. מצד שני, לפי נתונים של עמותת "אחת מתוך אחת", שהחלה את דרכה כמיזם בפייסבוק, כל אישה בישראל הוטרדה מינית. העמותה מציינת כי אחת מכל שלוש נשים הן קורבן לתקיפה מינית וכי 97% מהתלונות המוגשות למשטרה בגין הטרדה מינית, נסגרות ללא הגשת כתב אישום.

אז נכון, לתופעת "השיימיניג" פנים מכוערות מאוד, בייחוד בקרב בני נוער, ואסור להרוס חיים שלמים לאנשים חפים מפשע וכחברה אסור שנערוך משפט שדה מבלי שהדברים יוכחו בבית משפט. יחד עם זאת, כאישה וכיועצת תקשורת קשה לי להתעלם מהמהפכה הזו שמתחוללת בשדה המשפיע ביותר על החברה בימינו - הרשתות החברתיות. מדובר במרחב בלתי מבוקר ופתוח לרווחה, בו נפגעים ונפגעות מחליטים איפה עבר הגבול מבחינתם. מי שהיה קורבן לעבירת תקיפה הוא שמשנה את המשוואה ולוקח את יכולת ההשפעה לעצמו כאשר הוא מחליט מתי להיחשף, מתוך ידיעה שרבים יוכלו לראות ולהגיב. קשה להגיד שאופן תהליך החשיפה ברשת מטיל ספק באמיתות המקרים שכן הוא אינו בהכרח "משתלם" למתלוננת או מקל על ההתמודדות, וגם הן משלמות במקרים רבים את המחיר, כפי שראינו במקרה של מאי פאטל, של רחלי רוטנר, המתלוננות מבית הנשיא ורבות אחרות.

קשה לא לחשוב על אותה סצנה מפורסמת בסרט האגדי 'תלמה ולואיז' בה לואיז יורה בגבר שמנסה לכפות את עצמו על תלמה. אומנם מדובר במעשה פלילי, אך לראשונה על המסך נראית התנגדות נשית אל מול גבר חזק ואלים. אז לא, אני לא קוראת לנשים או לאנשים בכלל לנהוג באלימות או להתחיל לירות אחד בשני, אבל התחושה שעולה מצפייה בסצנה הזו, היא שלראשונה במרחב התודעה הציבורי, המין הנשי אינו רק חלש ופגוע, אלא דורש את הצדק המינימלי המגיע לכל אדם, איש או אישה. שנים רבות לאחר הסרט האגדי, הרשת החברתית מחזירה בימינו את הכוח לכל אותן נשים שפגעו בהן.

מבחינה תקשורתית, סיפורים ואייטמים רבים מוצאים את דרכם לציבור הרחב באמצעות הרשת החברתית לאחר שנכתבו בפוסט או ציוץ ואף מגיעים לפתוח מהדורות ועמודים ראשונים בעיתונים. המקרה האחרון, שבו על אף חוק ההתיישנות שאינו מאפשר הליך פלילי, החליטה העיתונאית בקי גריפין לפרסם סטאטוס בפייסבוק, על הטרדה מינית שחוותה מידי שחקן הכדורגל בעבר, אייל ברקוביץ, ובו כתבה "אני חושבת שמשהו מתעורר פה, נשים לא מוכנות לשתוק יותר", נועד בכדי להעלות את המודעות לשינוי שחל בחברה כלפי הנושא אך כנראה גם בכדי ליצור מעין סגירת מעגל אישית.

נטע חזן היא יועצת תקשורת במחלקה הציבורית בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותבת בבלוג אינסרט