כמה כתבות אנחנו כבר מסוגלים לזכור

התמונה של קובי ורון

ריבוי המצלמות בטלפונים הסלולריים, הרשתות החברתיות ואתרי שיתוף התמונות, תרמו לכך שרוב חיינו העכשוויים מתועדים. האדם הממוצע מצלם אלפי תמונות בשנה ושומר אינספור רגעים מחייו. אנחנו צועדים בגאון למציאות שבה כל רגע בחיים יישמר ויתויק בתוך המדיה ודבר לא ייעלם.

הפרק השלישי בסדרה "מראה שחורה", העוסקת בהשלכות האפשריות של אורח החיים המודרני על עתיד האנושות, מציג מציאות מוקצנת בעתיד הלא רחוק, שבה לכל אדם מושתל כרטיס זיכרון בעורף המאפשר לו לשמור וליצור ארכיון של כל רגע בחייו. הכרטיס מכיל הקלטות של שנים שלמות מנקודת ראות עיניהם. בכל רגע נתון הם יכולים לקפוץ לזמן המבוקש ולצפות בכל שאירע.

בעקבות כך עולות השאלות: כיצד משפיע התיעוד האינסופי על הזיכרון שלנו? האם אובססיית התיעוד מועילה לנו? מה השפעתו של תיעוד זה עלינו כחברה? האם לצלם פירושו לזכור?

דטרמיניזם טכנולוגי, טוען כי התפתחות הטכנולוגיה מעצבת ומובילה את התפתחות החברה, כישורי החיים בחברה וצורת המחשבה שלהם. הטכנולוגיה היא שמשפיעה על החברה, ויש לה התפתחות עצמאית שאיננה מושפעת מגורמים חברתיים. מייסד הזרם הוא חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, שפיתח את הזרם בהתייחס לעולם התקשורת.

לטעמי, ההתפתחות הטכנולוגית בתחום תיעוד המידע אינה תורמת בהכרח לאושר עבור החברה, אלא מאפשרת ב חדירה למרחב הזיכרונות הפרטיים של כל אדם ולמצבים לא נעימים. יש סיבה מוצדקת לכך שמוחנו מעדיף לפעמים להשכיח מאורעות שעברו עלינו.

נוסף על כך, התקדמות הטכנולוגית מסירה מעלינו את האחריות לזכור דברים. כיום אנחנו מצלמים יותר מאשר בעבר, אך זוכרים פחות. התנסות מעמיקה היא התנסות שנחרטת בזיכרון. חוסר בחוויה אמיתית של המציאות אינו מועילה לזיכרון. זיכרונות הם דבר עשיר בהרבה מתמונה או מקובץ סאונד. הם מכילים מחשבות, רגשות, תחושות גופניות. המכשירים שבידינו לא מתעדים את כל האספקטים הללו - לכן הם עשויים לצמצם את הזיכרונות שלנו. ההקלטות עשויות למנוע  מאתנו לזכור דברים כמו שהם באמת, ולמנוע מאתנו לראות אותם ממרחק הזמן.

העובדה שיש שפע של צילומים ועודף של רגעים מצולמים גורמת לכך שיש פחות תשומת לב של המתבוננים בצילומים עצמם.  אנחנו רואים כל כך הרבה צילומים, עד שבעצם אנחנו לא זוכרים את הפנים של האנשים שישבנו איתם בפגישה. כפי שצילום כל הזמן משטיח את תשומת הלב מהאירועים שמולך, גם החשיפה לשפע מוגזם של תמונות משטיח את החוויה ואת הזיכרון. אנחנו מצלמים הרבה, אבל כלל לא חוזרים לצפות בהם.

בעולם בו כל אדם נחשף לכמות עצומה של מידע, קשה מאוד לזכור את הכתבה שקראת בעיתון בבוקר או את הפרסומת שראית בטלוויזיה אתמול בערב. הכתבות שנחקקות בזיכרון של הקורא בסופו של דבר, הן הכתבות שיניעו אותו לפעולה וייצרו אצלו רגש. לדוגמא, אלמנט ההפתעה הוא אחד הגורמים המרכזיים שמעוררים רגש בקרב הנמען. גורם משמעותי נוסף, בחקיקת המסר בזיכרונו של הצופה הוא הסביבה בה הוא נחשף אל המסר, ולכן מפרסמים מוכנים להוציא מילונים על שידור פרסומת בזמן אירועי ספורט גדולים או הופעות חשובות.

כאשר אנחנו רוצים למצב מסר באופן משמעותי בתודעה, שישאיר את האינפוט הרצוי ויניעו את קהל היעד להזדהות ולפעול עמו, אנחנו צריכים לזכור את ההשפעה הטכנולוגית על הזכרון האנושי, צריכים לבחור באייטמים שיופיעו בשדה לא צפוי וממקום לא בנאלי. בנוסף, לנצל מומנטומים בלתי נשכחים בהם הקהל שבוי ואין לו אפשרות אלא לצפות במסר שמועבר אליו. אבל חשוב יותר מכל – לא לזלזל בקהל היעד ולגרום לו לחוש מתוסכל, אלא לאתגר אותו ולהפתיע. כך תהיו בטוחים שהוא יחזור, יקרא שוב, יספר לחבריו ויניע לפעולה.

בפעם הבאה שאנחנו רוצים להעביר מסר שייזכר אצל הצד השני, כדאי שנזכור את השפעת הטכנולוגיה על הזיכרון האנושי...

 

 

קובי ורון הוא יועץ תקשורת במחלקה הציבורית של בן חורין אלכסנדרוביץ' וכותב בבלוג אינסרט