איך זה שאף אחד כבר לא מתעניין בעובדות?

התמונה של אמיר אפל

כשהייתי קטן תמיד פחדתי שיתפסו אותי בשקר. כשברחתי מביה"ס בלי שאף אחד ידע, כשנהגתי על טרקטור בלי רישיון ושברתי לו את הפנס, כשהדלקנו ליד הרפת את הנפלים של זיקוקי יום העצמאות (שכמעט התפוצצו לנו בפנים) ועוד מעשי קונדס אסורים שעושים בקיבוץ והשתיקה יפה להם. בכל הפעמים האלו נשאלתי על המקרה: האם אני יודע מה קרה, מי לדעתי עשה את זה ומה בדיוק עשיתי בלילה של יום העצמאות במעיין שליד הרפת. תמיד איכשהו יצאתי מזה עם כמה שקרים קטנים ותמיד פחדתי שיעלו עלי.

היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני שם לב שפתאום כולם מעודדים אותי לשקר. לאף אחד כבר לא אכפת מהעובדות ולמעשה מי שמשקר הוא זה שמקבל את החשיפה, את תשומת הלב – ומנצח.
איך יכול להיות שדווקא בעידן שבו יש הכי הרבה נגישות למידע ולעובדות, שבו בלחיצת כפתור מכל מקום בעולם אפשר למצוא תשובה לכל שאלה, דווקא בעידן כזה, לאמת ולעובדות כבר אין ערך?

עידן של אמת
בואו נחזור אחורה. האינטרנט היה אמור להביא אותנו לעידן של אמת. לכאורה הוא היה אמור להפוך אותנו לסובלניים יותר. הרעיון היה שאם ניתן לאנשים גישה לידע וגישה לאנשים אחרים, יתקיים דיון, יעלו עובדות ובסוף כולנו נהיה חכמים יותר, כולנו נכיר צדדים אחרים בחברה שלנו, נכיר אנשים חדשים, ניחשף לסוגיות שלא הכרנו ובסוף נהיה חברה אחרת – מקבלת, מבינה, מכילה, מבוססת על עובדות או לפחות על דיון רציני, הוגן ומעמיק.

ולתקופה מסוימת היה נראה שזה באמת מתחיל לקרות, שאנחנו בכיוון הנכון. האינטרנט נתן לאנדרדוג הזדמנות. קבוצת חובבי היסטוריה או קבוצת עובדות לא חשובות בפייסבוק, מערך ערוצי היוטיוב של האחים גרין, קבוצת עמית לביא שמייצרת דיון אמיתי והוגן בין העוסקים במדיה חברתית ועוד פלטפורמות וקהילות שונות שמקדמות דיון ונותנות במה מרכזית לעובדות.

אבל אז הרשת נתנה הזדמנות גם לקהילות ולנושאים שעד עכשיו היינו מנסים להשתיק. קבוצות אידיאולוגיות קיצוניות, קהילות של שונאי נשים וקמפיין מימון המונים כדי להביא את סטטיק ובנאל לבית שאן. הרשת החברתית קידמה את הקבוצות האלה אפילו יותר מהקבוצות "הטובות".

כלב עם משקפיים
אבל למה? תחשבו רגע שאתם חברים בקהילה של אנשים שאוהבים כלבים. אתם משתפים סרטונים חמודים של כלבים או מקיימים דיון על סוגי האוכל ואז מישהו מעלה תמונה של כלב עם משקפי קריאה שאומר "ניתחתי את הדוח השנתי, אין לנו כסף להביא חתול". מצחיק. ואז מישהו לוקח את התמונה וכותב משהו מצחיק יותר וככה כל אחד לוקח את זה יותר ויותר רחוק עד שזה ממש מצחיק והגרסה הסופית הזאת, המוקצנת ביותר הופכת ויראלית.

אותו הדבר קורה עם טיעונים אידיאולוגיים. ברשת החברתית אין באמת דיון בין שתי קבוצות אידיאולוגיות. מה שבאמת קורה הוא שכל קבוצה סגורה בתוך עצמה ומדברת על מה היא חושבת שהצד השני טוען. כל אחד לוקח טיעון לכאורה של הצד השני, מפיץ בקבוצה ואומר "תראו מה הצד השני אומר". ואז מישהו לוקח את הטיעון הזה, מקצין אותו טיפה, ומישהו אחר לוקח ומקצין עוד קצת וככה הטיעון הולך ונהיה כל כך קיצוני ומנותק מההקשר שהוא פשוט לא נכון. הבעיה היא שהטיעונים האלה, הקיצוניים, השקריים, הם שזוכים להיות ויראליים, הם מקבלים את החשיפה המירבית.

ואז מגיע האלגוריתם שהתפקיד המרכזי שלו הוא לחפש את אותם תכנים, אותן כותרות שעושות הכי הרבה רעש, שגורמות לנו להתעצבן ולהקליק, ומפיצות אותו אפילו יותר. וזה העניין עם פייק ניוז – זאת בדיוק הסיבה שבמהלך מערכת הבחירות האחרונה בארה"ב הופצו יותר ידיעות שקריות מידיעות אמיתיות.

הרשת בעצם מאגדת אותנו בקהילות, שבהן אנחנו אומרים את מה שאנחנו חושבים שהצד השני טוען, מקצינים את הטיעונים האלה לכדי טיעונים שקריים ומוגזמים ומפיצים אותם לכל עבר. הכותרות המופרכות ביותר, המעצבנות ביותר, אלה שלוחצות לנו על כל הנקודות הרגישות הן אלה שמקבלות את החשיפה. אבל הפיד שלנו מלא בהן בעיקר בגלל הטבע האנושי שלנו – אנחנו מעדיפים לשמוע דעות שמסתדרות עם השקפת העולם שלנו.

חפשו את הברבור השחור
זאת הסיבה שכבר אין ערך לעובדות, אני לא מחפש מה נכון אלא מה מתיישב עם עולם הערכים שלי, מה שיאשר שמה שאני חושב הוא נכון. אם אנחנו באמת רוצים למצוא את האמת, את העובדות, אנחנו צריכים לחפש את הברבורים השחורים, לא את הדברים שיגידו "כן, אתה צודק" אלא את הדברים שיגידו "לא, אתה טועה". עד המאה ה-17 כל העולם היה בטוח שאין דבר כזה ברבור שחור מהסיבה הפשוטה שאף אחד לא ראה ברבור שחור, ברבורים שחורים פשוט "לא היו שם בפיד".

כדי לבסס את הטענות שלנו, לא משנה באיזה נושא, הדרך הטובה ביותר היא לחפש את ה"לא". ככל שנעשה יותר מאמצים לשלול את הדעה שלנו (למשל, לעקוב בפייסבוק אחרי אנשים שחושבים אחרת ממני) כך נחזיק בדעות מבוססות וחזקות יותר, ולא נשעין אותן על כמה כותרות הזויות ושקריות שרצות ברשת.

אז אפשר להחזיר את העובדות לשיח, השאלה האמיתית היא – האם זה באמת מה שאנחנו רוצים?

אמיר אפל הוא מנהל קריאייטיב ויועץ דיגיטל בכיר בבן חורין אלכסנדרוביץ'

נכתב בהשראת הרצאה של דרק מולר