איך זה שהקולנוע עדיין לא מת?

התמונה של קורל נטל כהן

אני זוכרת לפני מספר שנים איך היינו קובעים ללכת לסרט בקולנוע רב חן דיזינגוף שבתל אביב, כשכרטיס עלה 25 שקלים ועל כל סרט היינו מקבלים הטבה של כרטיס חבר, אלו היו זמנים טובים, זמנים בהם אפשר היה לצפות בסרט עם עוד 100 איש בקולנוע וליהנות מחוויה קולנועית שלשמה באנו.
לא מזמן ישבתי עם חברים לסרט, ובעודי יושבת בקולנוע ומסתכלת סביב יצאתי בהכרזה רצינית: ״חברים הקולנוע מת״ זו הייתה הצהרה מבוססת על היגיון פשוט - המחיר הגבוה של הכרטיס, השירות הגרוע והיכולת לקבל כמעט את אותו המוצר בבית בחינם. באופן דיי מפתיע כולם תקפו אותי בחזרה ואמרו שזה תמיד כיף לראות סרטים טובים בקולנוע ולכן הוא לא ימות ומשם עברו לתקוף את הספרים. הם אמרו שאם כבר משהו מת זה הפרינט ושאנשים לא יקראו יותר ספרים כמו שהם היום. וזו דווקא טעות בעיני, כי אנשים לעולם לא יעזבו את הדרך המוכרת של לגעת בספר ולהעביר דף.

אז איך בעצם התעשייה הזאת מחזיקה מעמד? איך היא (עוד לא) מתה?

תעשיית הקולנוע התפתחה מהרגע שהתחילה ועד לשנות ה90 ללא הפסקה. בכל פעם הגיע משהו חדש, האחים לומייר החלו הכל בשנת 1895 בהקרנת ״ראינוע״ (בתרגום חופשי: לראות משהו נע), בה אנשים נבהלו מסרט הרכבת שדוהרת לכיוונם ויצאו בצעקות בהלה מהאולם ובעקבות זה התחיל הבאזז סביב הראינוע, בהמשך הוסיפו קול, אח״כ צבע, אח״כ אפקטים, אח״כ אפקטים ממש טובים ואז ממש ממש טובים ובשנות ה90 המאוחרות כבר לא היה הרבה לאן להתקדם. בעשורים הראשונים למדינה, הצפייה בסרטים הייתה גבוהה, בתחילת שנותיה של התעשייה היה מספר הביקורים השנתי הממוצע בבתי קולנוע 18 פעמים בשנה וב-1961 המספר הכולל של ביקורי הקולנוע בארה"ב הגיע ל39 מיליון. אך כל זאת דעך לאט לאט עם פתיחת השידורים של הטלויזיה הישראלית ב1968, זאת כמובן עד שהגיע הD3 שהרים הכל מחדש, בתי קולנוע נהיו שוב מקום לוהט, מקום מפגש שרק בו אפשר לראות סרטים בתלת מימד, אבל גם זה לא החזיק זמן רב.

אז איך בעצם תעשיית הקולנוע שורדת? האם זה בגלל החדשנות שלהם? לא בהכרח. החדשנות באמצעים הביתיים לצפות בסרטים עולה עשרות מונים על החדשנות בבתי הקולנוע.

אולי זה בעיצוב המקום? הכיסאות עדיין בצבע אדום או כחול והבחור שיושב מלפני עדיין מסתיר לי את רוב הסרט. אולי זה כן התלת מימד? וואו, כן! זה מרגש ביותר! אלא שלא. אין דבר יותר מכאיב ממשקפי תלת מימד שיושבים לך על האף ומוחצים אותו. גם מי שרגיל למשקפיים שורד 10 שניות עד שהוא מבין שזה לא הולך יד ביד עם המשקפי ראייה שלו.

אם לא תלת מימד אז אולי הD4- זה הקטע? אתה מרגיש רוח, ריחות, שפריצים, אתה עולה ויורד עם הכיסא והכל דינמי. אני באתי לראות סרט, ללונה פארק אני ארשם במועד מאוחר יותר.

חוץ מזה, זה קצת אירוני שבעידן בו יש את האינטרנט והכל נגיש, עולם בו אפשר להוריד סרט בצורה חוקית (או לא חוקית) ולצפות בו מהמיטה עם הפופקורן דל השומן וקולה עם הרבה גזים שלא על בסיס מים, אנשים בכל זאת בוחרים ללכת לקולנוע. קולנוע שלוקח מחיר מופקע על הנוכחות שלי בו, אני חושבת שצריך לשלם לי כשאני באה!

אם נחזור אחורה, מכרטיס של 25 שקלים קפצנו פתאום כמה שנים קדימה לעולם בו כרטיס עולה 45 שקלים וזה עוד בלי התלת מימד.. שעל התענוג הזה צריך לשלם תוספת. אז דבר אחד לא מובן לי, איך הדור המחאתי הזה, שמתלונן על 5 שקלים של קוטג׳ מסכים לשלם כל כך הרבה על סרט בקולנוע?

התשובה פשוטה - כי זה כיף.

ללכת לקולנוע זה בילוי לכל דבר, בדיוק כמו ללכת לשבת בבר או לשחק באולינג, לטייל ברחוב ולשבת בפארק, ללכת לסרט תמיד יהיה האופציה האידיאלית לדייט שני, מפגש לכל השכבה בכיתה ד׳ כשרוצים לצאת ביחד בפעם הראשונה וכמובן, אתה הראשון שיכול ללכת לראות את הסרט החדש שיצא.
קולנוע זה להיזכר במה שהיה פה פעם ולהבין שהטכנולוגיה לא כזו מעניינת, להבין שלא צריך שלושה, ארבעה או אפילו חמישה מימדים כדי ללכת לסרט, הרוב אגב מעדיפים ללכת לסרט רגיל והם ישלמו על זה כמה שצריך כי גם על הבירה שלהם הם שילמו את אותו הסכום יום לפני כן.

קולנוע זה ללכת לסרט ולהנות עם כולם. וביום שיבוא לי להתקדם בטכנולוגיה, אני פשוט אלך להצגה ואראה הכל בתלת מימד (רק בלי המשקפיים). אז למרות הכל הקולנוע מתקיים, והוא חזק יותר מאי פעם, אז לכו תפנקו את עצמכם בסרט, ואל תצאו בהכרזות סתם ככה, הקולנוע חי.

קורל נטל כהן היא מעצבת גרפית ועורכת וידאו בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותבת בבלוג אינסרט