סיפור מדומה על ההווה

התמונה של נועם פורר

באחד הפרקים בעונה השלישית של "מראה שחורה", צעיר מצטרף לניסוי של חברה המפתחת משחקי אימה בטכנולוגיה של מציאות רבודה, במסגרתה היא מתחברת למוחו של השחקן, שואבת את זיכרונותיו, עושה ניתוח לפחדים והאהבות שלו ובאמצעות בינה מלאכותית משנה את תסריט המשחק למול חולשותיו, בכדי לייצר חוויית אימה קיצונית.

עד לפני כמה שנים, העברת מסר של פתיחת מלון חדש, לדוגמה, הסתכמה בטקסט, תמונות, סרטונים ומקסימום – סרטוני 360 מעלות. כיום, ערכות מקרטון שעולות דולרים בודדים, מאפשרות לכל בעל סמארטפון לשכשך רגליו בבריכת המלון החדש, לחוות נסיעה ברכבות הרים, לשקוע בסרטים עתירי אפקטים ואפילו לצפות בהתקפה על פרל הארבור – מכל זווית אפשרית.


אבל האם Virtual reality (להלן: מציאות וירטואלית) ו- Augmented Reality (להלן: מציאות רבודה) הן הפרקטיקה הבאה של סיפור, העברת מסר ויחסי ציבור?

מציאות וירטואלית ומציאות רבודה הן כבר לא הצהרות אופנה, הן גם לא "טכנולוגיות" בקונספט הבסיסי של פלטפורמות תוכנה או חומרה. יש להן יותר במשותף עם ספרים, רדיו, סרטים וטלוויזיה יותר מאשר עם דיסקים וצגי מחשב. הן מדיה חדשות. ספרים מאפשרים לנו לדמיין את המילים של אנשים שמתו לפני מאות שנים, רדיו מאפשר לנו לשמוע מילים של אנשים שנמצאים הרחק מאיתנו, הטלוויזיה מאפשרת לנו לצפות בתמונות שמישהו אחר, במקום ובזמן אחר, ראה בשבילנו והקולנוע – במידה רבה – מאפשר לנו לחיות חיים של מישהו אחר ל- 122 דקות (עם הפסקת פופקורן) – להיות במעמד אחר, בתקופה אחרת, אולי ממין אחר.

מציאות רבודה ווירטואלית הן תעלות לתוכן חדש, הן מאפשרות לנו לראות ולשמוע ולחוות דברים בדרך שאף פעם האנושות לא הצליחה לחוות. לא צריך לדמיין איך זה מרגיש, אפשר להרגיש את זה בעצמנו, בעולם מקביל או במסגרת המרחב בו אנו נמצאים. כשהטכנולוגיה תהפוך ל"מושלמת" מבחינת ביצועים, היא תהיה יותר ממדיום – היא יכולה להפוך לרמה חלופית של ההכרה האנושית, ממש כמו אותו פרק עתידני של מראה שחורה.

כיום, עיקר השימוש במציאות וירטואלית הוא במשחקים, בידור וקצת פרסום – אבל הטכנולוגיה הזאת, סליחה – המדיום הזה – היא הזדמנות ברורה לפתח סיפורים חיים שהמוח הרגשי יוכל לזכור.

יועצי תקשורת ובכלל אנשי תקשורת שכנועית, כמו מספרי סיפורים, מבלים זמן רב ביצירת סיפורים מרתקים שיהפכו לקטעי מידע בלתי נשכחים ואולי ישפיעו על החברה ועל בעלי העניין. אבל מה יקרה אם נוכל לאפשר לגולשים או לכל אדם בציבור, להציב את עצמו בסיפור? האם זה ישפר את הקשר הרגשי בין המותג ללקוח? המדיום הזה יכול להפוך לספר של המאה העשרים ואחת - הפלטפורמה המושלמת שמאפשרת לצופה להיות במרחב בו מתרחש הסיפור, ואת האפשרות לייצר פרסונליזציה של החוויה.

בעולם המשפטי, בעלי דין יוכלו להציב את השופטים בתוך מציאות מדומה שמדמה זירות רצח ותוכל לאפשר להם לחוות מחדש את הזירה. בעולם העסקי, מנהלים יוכלו לחוות דילמות של צרכנים ולחקור כיצד ניתן לפעול אחרת. עמותות יוכלו לאפשר לתורם הפוטנציאלי לחוות, עד כמה שניתן, סבל של הזולת – במקומות רחוקים או קרובים, בשל עוני, מלחמה או מחלה.

וכן, יועצי תקשורת יוכלו לשלוח עיתונאים לעבור מסיבות עיתונאים במציאות מדומה, יחד עם הקולגות שלהם, מבלי לצאת מהדסק שלהם. מותגים יוכלו לבנות מערכות יחסים הדוקות אך מנותקות-מרחב עם הלקוחות שלהם – מפעל יוכל להביא לקוחות לסיור בפס הייצור מבלי לדרוש מאיש לחבוש כובע ניילון, תיירים פוטנציאליים יוכלו ללכת ברחובות יפו העתיקה (ובהמשך, להריח את ריחות הים והתבלינים), משפיענים או פוליטיקאים יוכלו לספר לקהל היעד שלהם סיפורים אישיים חזקים, באמצעות הכנסתם לעולמות חלופיים. וזה לא מדע בדיוני, יצרנית רכב כבר השתמשה במציאות מדומה בכדי להראות לבני נוער מה קורה כשהם נוהגים ברכב ודעתם מוסחת על ידי מסרונים. ההזדמנויות הטמונות במדיום הזה, עבור הענף שלנו, הן בלתי מוגבלות.


לנוכח מציאות של חדרי בריחה והפקות תיאטרון אינטראקטיביות, ואל מול הטכנולוגיה המפותחת, אנחנו צריכים לקחת בחשבון נוכחות מוגברת של המציאות המדומה והרבודה בחיים שלנו. בין אם זה יהיה כלי שיווקי, כלי חינוכי או בכלל כלי לאסקפיזם, המדיום הזה כאן בשביל להישאר, להעביר חוויות ולספר לקהל שלנו סיפורים בצורה שאף פעם לא נעשתה. הוא כלי נהדר עבור יצירת אמפתיה, מכיוון שהוא הטוב ביותר הקיים היום, להיכנס לתוך נעליים של האחר, וייתכן שהוא העתיד "המדומה" של הענף שלנו.

נועם פורר הוא סמנכ"ל ניו מדיה וחדשנות בבן חורין אלכסנדרוביץ' וכותב בבלוג אינסרט