במה פוחדים לעסוק בדוח 'צוק איתן'?

התמונה של מוריה בן יוסף

בימים אלה מציינים שנה למבצע "צוק איתן". לפני כשבועיים פרסם נציב קבילות החיילים את הדוח השנתי שלו, שבאופן טבעי עסק בהרחבה גם במבצע, ואולם, דווקא נושא כל כך  מרכזי ומהותי בהוויה שלנו כאן - וכנראה גם למערך הלחימה כפי שעולה מהדוח - סוגית מכתבי הפרידה שכתבו החיילים טרם כניסתם לעזה, זכה כמעט לאותו טיפול תקשורתי לו זכו סוגיות דוגמת זכויות החיילים הטבעוניים, מפקדים שמחטטים בוואטסאפ של החיילים, התכתבויות לא ראויות בין חיילים בקבוצות סגורות וכיוצא בזה.

הדבר הופיע כעוד סעיף בבליל התלונות, הקבילות והביקורות, ולא זכה להתייחסות התקשורתית שלה אולי היה ניתן לצפות בנושא כזה. במציאות כמו שלנו (כפי שאומרת אחת הפרסומות בטלוויזיה) אולי רצוי לקיים דיון מעמיק בסוגיה, בייחוד כשאנחנו יודעים כי המבצע הבא עלול להיות מעבר לפינה.

נציב קבילות החיילים, האלוף במיל' יצחק בריק, יצא נגד הפרידה בכתב מהמשפחה כ"פוגעת ביכולתם ללחום בכל ליבם ונפשם ועלולה לפגוע בתפקודם בשדה הקרב" (חוות דעת שמתבססת במידה לא מועטה על ניסיונו האישי כחייל, כפי שהעיד בעצמו). גם דובר צה"ל הדגיש כי מדובר ב"מקרים נקודתיים וראוי שלא היו קורים", ולפני שנה במהלך המבצע היה זה הפרשן הצבאי של ערוץ 2 רוני דניאל  שיצא נגד התופעה בנחרצות ובזעם, בתצוגת להט ו-וודאות כה רוני דניאלית. עם זאת, נדמה לי כי אף גוף תקשורת לא טרח לקיים פאנל ואף גוף לא פרסם כתבה בהשתתפות חיילים שיצאו לקרב, פצועים או מפקדים שונים, שבו נדון הנושא בהרחבה.

ומה לגבי המשפחות? גם כאן נראה כי אף אחד לא טרח לפנות להורים או אחים שכולים ולשאול את דעתם בסוגיה, לא נתקלתי באף דיון בנושא עם פסיכולוגים או מומחים וגם לא בכתבה שבה נשאלה ורדה פומרנץ, אימו של דניאל ז"ל, על המשמעות שהיווה עבורה מכתב הפרידה שכתב בנה. יתכן שהקראת מכתב הפרידה בלווייתו הייתה הצהרה מספיקה.

שרת התרבות והספורט החדשה מירי רגב, שהייתה בעצמה דוברת צה"ל, דווקא הגיבה בנושא בדף הפייסבוק שלה וחלקה על קביעתו של הנציב. רגב סיפרה כי ממפגשים שערכה עם משפחות שכולות הבינה כי אלה זקוקות לאותו זיכרון אחרון וכי אין לקבוע כללים של מה מותר או אסור. מלבד לה, הגיבו בפייסבוק גם לוחמים, צעירים וותיקים, שיצאו נגד קביעת הנציב כי הדבר פוגע ברוח הלחימה,  אך דיון נשאר בגבולות מצומצמים ולא הצליח לחדור לתקשורת.

לא בטוח שיש מישהו שיכול להכריע באופן מוחלט מה נכון ומה לא נכון במקרה הזה. יש להניח כי מדובר במשהו אינדיווידואלי שתלוי יותר מכל בחייל עצמו, אישיותו וקשריו האישיים, לא משהו שצריך להיות הנחיה מכוונת וגם לא מקור לקובלנה חריפה. מה שבטוח הוא כי מדובר בנושא מורכב וקשה, נושא שראוי לערוך בו דיון רציני, ציבורי ותקשורתי.