איך תינוקת קטנה שינתה את ההיסטוריה?

עמוס וקסמן

המועמד שלך לכנסת התרסק בסקרים? חושבים לרוץ בבחירות הבאות אבל חושבים שאין לכם סיכוי כי (הכניסו סיבה רלוונטית – גיל/ מעמד/ שם רע מדי או לא מוכר)? אולי אתם פשוט מרגישים שהמעמד שלכם נשחק?
כך תוכלו גם אתם, בשורה של צעדים פשוטים להפוך את הקערה על פיה.

בתחום העבודה עם התקשורת אנחנו עוסקים בהווה ומביטים אל פני העתיד.
אבל אם נתבונן בעבר, נראה שיש דברים שלא משתנים ואלמנטים שהיו אפקטיביים בעבר, רלוונטיים גם היום. תרגילי יחסי ציבור כמו יצירת מתח וציפייה, גילויים מרעישים ומפתיעים, שמירה על קשר רציף עם הקהל, יצירת תוכן וסיפורים אישיים מרגשים תמיד עבדו ויעבדו- כי זהו הטבע האנושי ואת זה, שום מכשיר, אפליקציה או רשת חברתית לעולם לא יוכלו להחליף.

והכי חשוב – תזכרו שאתם לא לבד, בסוף כולם יוצאים פצועים, חבולים וגם קצת מאוכזבים מהבחירות (כי מה לא היינו עושים בשביל מנדט אחד יותר…)

“אש!” צעק הקברניט של אוניית הקרב העתיקה. אני ונעמה התכופפנו כאשר מטח אדיר נורה מעל לראשינו לעבר ספינת הפיראטים, אך פגזי התותחים מחטיאים את המטרה. נעמה, בת החמישה וחצי החודשים, מביטה בי במבט מודאג.
“אל תדאגי מתוקה”, אני מרגיע אותה “בקרוב נגיע אל חוף מבטחים ושם נוכ…”

טראח!

פגז מפלח את בטן האונייה ומשליך אותנו אל מצולות הים. אני מוריד את נעמה למטה קרוב לרצפה ואז, לאחר מספר שניות מתוחות, אנו מגיחים מן המצולות בעוד אבא מניף אותה באוויר בתרועה רמה ואנו שואפים חמצן מלוא ריאותינו. נעמה מחייכת מאוזן לאוזן, היא אוהבת שאבא מניף אותה ככה.
אנחנו מביטים זה בזו לרגע קט ואני מסב את תשומת ליבה לחבל המשתלשל לידינו. אנו אוחזים בחבל ובכוח עצום נמשכים איתו מעלה ומעלה (נעמה מביטה בתקרה במבט סקרן), אבל כשאנו מגיעים אל הסיפון אנו מבינים שנלכדנו בשבי הפיראטים.
נעמה מסבה את ראשה ומביטה בי במבט מבולבל, תוהה מי הם האנשים המלוכלכים למראה שמקיפים אותנו. אני מסביר לה שהפיראטים, כפי שאנחנו מדמיינים אותם כיום, הם ביטוי לאחד מפלאי היח”צ הגדולים בהיסטוריה. הרי, עד לפני כמה מאות שנים בלבד הפיראטים סימלו את החופש ההדוניסטי והניהיליסטי המושלם, החתירה הבלתי מתפשרת בה כל האפשרויות מקובלות על מנת לקבל את הסיפוק מתענוגות פשוטות כמו לגימה מבקבוק של רום ודברים שעדיין לא לגילך.
“אגוו?” ההסבר כנראה לא מניח את דעתה והיא דורשת הסברים נוספים.
אני מראה לה תמונה של ג’ק ספארו אבל חוסך ממנה פרטים נוספים על הפיראטים האמיתיים, מהאנשים הבזויים ביותר בהיסטוריה האנושית, חבורה אלימה שעסקה באונס, רצח, ביזה וזרעו אחריהם שובל של חיים שבורים והרוסים כליל של אנשים תמימים.
אז איך לעזאזל התחלנו לחבב אותם כל כך, הרבה לפני שודדי הקאריביים או אפילו קפטן הוק?
נעמה משחררת פיהוק אימתני, אבל טפיחה על הכתף גורמת לשנינו להסתובב כאשר אנו ניצבים מול לא אחר ממפקד הספינה, הפיראט הידוע לשמצה – ג’ק המגהק! הוא מחייך לעברנו ומצביע על הספינה ההרוסה ממנה הגענו.
“אתם השבויים שלנו ואם תעשו, כפי שנצווה עליכם – אנו נזרוק אתכם חזרה אל המצולות והאבדון הבלתי נמנע!”.
“ומה הדרישה שלך?”
“אני רוצה להיזכר כגיבור”, אנחנו מביטים בו מופתעים בעוד הוא ממשיך “אתם מבינים, אני כבר מבוגר וכבר עייפתי מכל הקרבות והבריחה מרשויות החוק. כרגע אני בעיקר רוצה שיקבלו אותי בזרועות פתוחות ושאזכר כאדם טוב וחיובי”.
“אבל אתה פיראט מפחיד… איך בדיוק נצליח לגרום לציבור ולהיסטוריה לאהוב אותך?”
“זאת כבר הבעיה שלכם, או שאשליך אתכם לכרישים”.
אני מביט בנעמה “את רוצה שניקח עלינו את המשימה?”.
היא מביטה בי ועונה בהתרגשות “אגווו!!!!” ועיניה שואגות “כן!”. היא אוהבת אתגרים. ודגדוגים, אז אני מדגדג אותה קצת כהכנה מנטלית למשימה הקשה.

היהפוך נמר חברבורותיו ופיראט את רטייתו?

החלטנו להתחיל את המשימה ביבשה ולהיכנס לעיר המרכזית. קיבלנו מהפיראטים בגדים חדשים ונקיים ואפילו החלפנו חיתול. יבשים ומאושרים הגענו אל שערי העיר, עליהם שומרים שני חיילים במדים.
“לאן אתם” שאל אותנו אחד השומרים.
“באנו לנקות את שמו של ג’ק המגהק” אני מכריז בגאון.
השומר מביט בחברו ומסמן לו לשמור עלינו לזמן מה ונעלם אל תוך שערי העיר. נעמה מאבדת ריכוז במהירות ועוברת לכרסום קדחתני של בובת הכלב שלה. היא בדיוק מנסה לאכול לו את האף כשאני מסמן לה שהשומר חזר ואיתו מה שנראה כמו חצי מהעיר.
“אנא אדוני, אם תוכל בבקשה לחזור על מטרת ביקורך”, הוא משתדל לשמור על פנים רציניות ואני מכריז שוב: “באנו לנקות את שמו של ג’ק המגהק”.
פרץ צחוק אימתני ובלתי נשלט בוקע מגרונם של תושבי העיר שהגיעו להתאסף, חלקם נשנקים ונחנקים. כפי הנראה, סיפרתי את הבדיחה המצחיקה ביותר ששמעו מאודם.
הגישה הישירה לא עבדה, הקהל לא מוכן לקבל את המסר.
אבל זה לא אומר שאי אפשר לנצל את ההזדמנות כדי להתחיל ולסדוק חלק מהאמונות הקיימות ולשתול בסדקים הללו זרעים של רעיונות וכיווני מחשבה חדשים.
“האם אתם זוכרים פשעים שג’ק המגהק היה מעורב בהם?” הקהל כולו מהנהן בעוד אני ממשיך “אבל האם אתם זוכרים פרטים ספציפיים מאותם אירועים? המוח שלנו לא בנוי כמו מסמך ואין לו יכולת להציג לנו תמונה מדויקת של מה שקרה ועל כן אנו נוכל לשלוף מהזיכרון רק אירועים ממש לאחרונה או כאלו שחשבנו עליהם כל כך הרבה שהקשרים שנוצרו בתוך המערכת העצבית שלנו הפכו לחזקים במיוחד.
“תנו לי לנחש שהשתמשתם בשם שלו גם כאשר לא הוא היה אשם, רק כדי שיהיה לכם שעיר לעזאזל, מישהו להאשים. הוא הפך ל”בוגי מן” שאתם משתמשים בו כדי להפחיד ילדים קטנים בלילה (נעמה מאד כועסת עליהם בגלל זה) אבל בתוך תוככם אתם יודעים שאתם כבר לא זוכרים למה אתם סולדים ממנו כל כך. התגובה שלכם הפכה לפבלובית ואתם מריירים שנאה כלפיו כמו כלב לשמע צלצול הפעמון. אבל האמת היא, שאתם לא פחות גרועים ממנו”.
“קשקשן” זורק מישהו מהקהל “אנחנו בכלל לא דומים לפיראטים, הם הרבה יותר פרועים וגרועים מאיתנו!” הקהל ממלמל דברי הסכמה.
“באמת?” אני משיב לו בשאלה ונעמה מחליפה את בובת הכלב במוצץ, החלק הבא מסקרן אותה “האם אתם לא חותרים לסיפוק גם ממניעים אפלים כמו נקמה? ההבדל העיקרי ביניכם לבינם הוא בסבלנות. אתם מסוגלים לדחות את הסיפוק הזה ויכולת דחיית הסיפוקים הזאת נותנת לכם את ההזדמנות לפעול באופן מחוכם ואיטי להחריד. להתיש אדם כמו ג’ק המגהק עד אשר הוא ייעלם יום אחד ויהפוך לזיכרון רע. אתם כמו האדם הקדמון הצד בטבע. אתם רצים אחר הטרף שלכם יום וליל ובכל פעם שהוא בטוח שהוא חמק מכם עם עוד ספרינט משובח, אתם רצים אחריו בריצה קלה, תמיד רודפים, תמיד עומדים שם עם הקלשון מוכן, מחכים לרגע שבו יתעייף ותוכלו לנעוץ בו את קלשונכם”.
ובמקום לזרוק את המיקרופון נעמה משליכה את המוצץ ומשחררת קריאת התלהבות “וואווווהווו!!”. אני מניף אותה באוויר, החלק הראשון הושלם. אבל מה עושים מכאן?

להשתמש במה שיש

חזרה על ספינת הפיראטים, ג’ק המגהק מגרד בפדחתו “חשבתי שאתם יודעים מה אתם עושים…”
נעמה מסתובבת ושולחת את ידה אל שקית הצעצועים, בודקת אילו הפתעות נוספות מחכות לה שם. זה נותן לי רעיון ואני פונה לג’ק בשאלה: “כמה סבלנות יש לך?”
ג’ק משלב את ידיו “אני לא הולך לשום מקום”.
אני ממשיך “אנחנו צריכים לייצר מגוון של תוכן חיובי, כמו שקית מלאה בצעצועים. מה אתם מסוגלים לספק?”
ג’ק עונה בגאווה – “את המלחים הטובים ביותר, הרום המשובח ביותר והשירים הכי שמחים שיש”.
אני מחייך כממתיק סוד “וזה בדיוק מה שאתה הולך לספק, רק בתנאי אחד…”
ובעוד נעמה חופרת בשקית אחר בובת הארנב הידועה בשם “זייצ’יק”, ג’ק ממלא אחר ההוראות ומבצע שלוש פעולות מתואמות:
1. ג’ק דואג לשלוח בקבוקים וחביות מהרום המשובח ביותר שלו אל המסבאות שבעיר. הוא שולח אותם בעילום שם עם החתימה “ג’. ה”.
2. הוא מקים את שירות המוניות הימיות המהיר ביותר הפועל תחת הדגל “ג’. ה”.
3. ג’ק מקים תיבה באמצע העיר ומבקש מאנשים לשים בה את כתובתם אם הם רוצים לקבל שיר שבועי. בכל שבוע הוא שולח לאותם אנשים שירי מלחים ופיראטים שנונים (ומצונזרים לנעמה) ועד מהרה הרשימה הזאת גדלה בכל שבוע מחדש.
אחרי מספר שבועות ג’ק נראה טרוד והוא פולט “נו, ומה עושים עכשיו?”. אני מתכונן לענות אבל נעמה גם פולטת, אז אני הולך להחליף לה בגדים. כשאנחנו חוזרים אני חושף בפניו את החלק האחרון והמכריע של התכנית.

החשיפה הגדולה ושינוי התודעה

זהו סוף השבוע וראש העיר עומד על המרפסת ומדבר על העם. לאחר שהוא מסיים עם עדכוניו השבועיים הוא מזמין אותי ונעמה למרפסת כדי לצאת בהכרזה דרמטית. אני מניף את נעמה באוויר והיא מביטה אל העם שלמטה בסקרנות.
“בשבוע הבא, מיד לאחר דברי ראש העיר, זהותו של ג’. ה תיחשף! משבוע הבא אתם תוכלו לדעת מי משקה אתכם ברום משובח, מי הקים את שירות המוניות ושלח לכם שירים איכותיים שהפכו לפולקלור מוכר. אבל כל זאת, בשבוע הבא, אז אל תשכחו להגיע”. גם נעמה כבר לא יכולה לחכות לשבוע הבא, היא אוהבת שאני מניף אותה באוויר.
בדרכנו חזרה לספינה אנחנו מבררים מי בעיירה הוא כותב המודעות הפופולרי ביותר ולוקחים אותו, בחור בשם וויליאם ביחד אתנו באמתלה שהוא יוצא לחופשה של שבוע.
כשאנחנו מגיעים מעלים אותו לספינת הפיראטים אנו מורים לכולם להתנהג אליו הכי טוב שאפשר, להאכיל אותו בבגדים הטובים ביותר ואם אפשר, גם לא לדבר איתו יותר מדי על דברים של פיראטים.
נעמה מרימה מהשקית את גרו, בובת הכלב שלה, מחבקת אותו ונשענת עליי, מקשיבה כיצד פעימות ליבי מאיצות כאשר אני מכניס את וויליאם לאותו החדר עם ג’ק המגהק. גם אחרי אינספור הכנות, עדיין הכל יכול להתפקשש ברגע אחד.
וויליאם נכנס בחשש מה ומתיישב אל מול ג’ק שמשיב לו בחיוך מאוזן לאוזן “כן, אני הוא ג’ק המגהק. לצערי, לא נוכל לתת לך להצטרף לחשיפה הגדולה בשבוע הבא בה נגלה לעולם שאני עומד מאחורי פינוקי ה ג’. ה שכבשו את העיר לאחרונה, אבל אוכל לתת לך משהו שווה בהרבה”, וויליאם רוכן בעניין “אתה זוכה לעשות היסטוריה”.
וככה, במהלך שבוע אינטנסיבי של ראיון מתמשך, ג’ק מספר לוויליאם על מעלליו השונים. הוא מספר לו על ילדותו הקשה כדי לעורר סימפתיה. הוא מביע צער על קורבנות שנפגעו ממנו כדי לעורר אמפתיה, אבל לא מתנצל כדי לא לרמוז לאשמה. הוא מצייר תמונה מורכבת ועגולה בהרבה מזו המוצגת בדרך כלל של הפיראטים משולחי הרסן שרק מחפשים אחר תענוגות. הוא מתאר עולם הרפתקני, אבל מלא כבוד. מעשים נוראיים, אבל גם חרטה עצומה על הכאב שנגרם לאחרים. הוא מסביר לוויליאם שאילו היה יכול, אולי היה מוותר על החיים האלו בדיעבד, אבל הוא שמח שיצא לו לחיות אותם ולספר עליהם כדי לעורר מודעות ואולי, רק אולי, לשנות את האופן בו ההיסטוריה תשפוט את הפיראטים”.
וויליאם כותב את הכל על מגילת קלף ארוכה במיוחד ורק מחכה לרגע בו יגיע חזרה ליבשה ויוכל להראות לתושבי העיר בראשוניות על הסיפור המדהים שחשף. אבל לפני שנוכל לתת לסיפור האישי להתפרסם, הגיעה השעה לחשוף את הג’. ה לציבור הרחב בעצרת השבועית במרפסת של ראש העיר. אנחנו משאירים את וויליאם על הספינה ונעמה משאירה את גרו הכלב כדי שישמור עליו שלא יברח. אנחנו שטים בסתר עם ג’ק המגהק אל החוף ומצליחים להתגנב אל תוך בניין העירייה. בקלות. נדמה כי כל העיר ריקה, כולם מחכים ליד העירייה לגלות מיהו ג’. ה.
ראש העיר מסיים את נאומו ומסתכל לאחור, אני מניף את נעמה ואנו שוב יוצאים אל המרפסת והפעם מסתפקים בהכרזה קצרה “גבירותיי ורבותיי, ג’. ה – קבלו אותו!”
ג’. ה יוצא אל ההמון בחשש מסוים ומנופף בידיו. שתיקה משתררת בקהל. אני מביט בנעמה ושנינו מחליפים מבט מודאג, אולי זה לא עבד?
אבל בדיוק ברגע בו אנחנו בטוחים שהכל אבוד – שאגה אדירה עולה מן הקהל.
הצלחנו במשימה! ואני ונעמה חוגגים יחד עם הקהל וג’ק המגהק לצדנו משחרר חיוך של אנחה.
באותו ערב אנחנו הולכים איתו למסבאה וחוגגים על כוסות של רום ובקבוק של חלב.
ג’ק שואל:
“ומה עכשיו?”
אני מפרט את התכנית מרגע זה:
“קודם כל פרוש סופית מחיי הפשע. לאחר מכן, מחר על הבוקר, שלח את וויליאם חזרה אל העיר עם המגילה שכתב ותראה כיצד סיפורך האישי מתפרסם ברבים. לאחר מכן, המשך לבצע מעשים טובים ולפרסם אותם באופן שוטף ואנו ממליצים גם לקיים כ 3 אירועי שיא במהלך השנה, אירועים מרגשים שימשכו קהל גדול כפי שנאסף היום לחגיגה גדולה סביב מסר דרמטי וחיובי שכל אחד יכול להתקשר אליו ופעילות שתרגש ותלהיב אחריה את ההמונים. אה, ותמשיך לכתוב למעריצים שלך מכתב פעם בשבוע, הם אוהבים את זה מאד ויוצר אצלם ציפייה קבועה לשמוע ממך כל שבוע מחדש”.
“בסדר גמור” מכריז ג’ק, “אני חושב שאני כבר אוכל להסתדר מכאן. מי יודע, אולי באמת עשינו היסטוריה. אשמח להעניק לכם בקבוק חלב חדשני בתמורה לשירותכם וכמובן שאני משחרר אתכם רשמית מהשבי לאלתר!”. אנחנו חוגגים ומניפים את הכוסות והבקבוק באוויר.
“רק דבר אחד” ג’ק ממשיך, “תגידו, הבחור הזה וויליאם, הוא לא יכעס עליי שלכדתי אותו ככה באונייה? ואם הוא ירצה לנקום בי?”.
“אל תדאג” עונה לו נעמה, “גרו שמר עליו. וחוץ מזה, אחרי שבוע שפינקנו אותו הוא יחזור שמנמן במיוחד לעיר, אף אחד לא יאמין לו שהוא נחטף”.
אני מביט בה בהלם.
“כן, זה בסדר, אתה יכול להגיד לאמא שאמרתי את זה, היא גם ככה לא תאמין לך”.
נעמה חוזרת לינוק מהבקבוק בדיוק כשאמא שלה חוזרת הביתה.
“נעמה, איך היה עם אבא?”.
עדיין בהלם אני מנסה לספר לה על מה שקרה “היא בדיוק דיברה ו…”
“ומה?” אשתי שואלת בסקרנות.
“לא משנה”.
אשתי מחייכת ולוקחת את נעמה לאמבטיה. אני מנצל את ההזדמנות ותופס את ג’ק שנייה לפני שהוא יוצא מהדלת “אתה ראית שהיא דיברה, נכון?”.
ג’ק מחייך ויוצא לשחרר את וויליאם מבטן הספינה ולשנות את האופן בו נזכור פיראטים לנצח.

עמוס וקסמן הוא יועץ תקשורת בבן חורין אלכסנדרוביץ וכותב בבלוג אינסרט