נועה לויאל
לרוב, כשאנחנו רואים אנשים מניפים דגלים שחורים, לובשים חולצות שחורות, מרימים שלטים וצועקים מגרונם, זה לא יוצר בנו תחושה נעימה, ואני שואלת את עצמי למה, שהרי הפגנה היא למעשה האלמנט הבסיסי ביותר בחופש הביטוי וחופש ההתארגנות וכיוצא מכך, היא זכות יסוד בדמוקרטיה.
אין ספק שמעולם בהיסטוריה המודרנית לא נתקלנו בתרחיש קיצון כמו זה שאנחנו נמצאים בו בימים אלו, שלמעשה מערער את הזכות הבסיסית להפגין. אפשר להכריז כי החל משנת 2020 לא נעים לעין האנושית לראות כמות כה גדולה של אנשים נדחקים ומצטופפים, שבצעקתם מפיצים לכל עבר נתזים טיפתיים של הלא נודע. לכן כבר בבסיס, נקודת הפתיחה של המפגינים בתפיסה הציבורית היא איננה חיובית. אלה שמסרבים להישמע להנחיות, לשמור על מרחק ולמעשה מטילים איום גדול על כולנו בהתפשטות המגיפה.
עוד דבר שלא נעים לראות, זה אלימות משטרתית מופרזת – כלומר שאינה תואמת את הסיטואציה. הצורך בשמירה על הסדר הציבורי ואפשור המשך פעילות הרכבת הקלה ותנועת המכוניות בצומת עזריאלי מובן לכל, אבל השימוש בעלות, פרשים וזרנוקי מים נתפס בעיניי רבים כלא סביר, בטח כשהוא מופנה כנגד מובטלים החוששים לעתידם.
אבל כמו טילים על שדרות והתבטאויותיו השנויות במחלוקת של טראמפ גם מהמחאות הפסקנו להתרגש. זה הוא טבעם של כל הדברים היום יומיים. גם התקשורת אדישה יחסית, ככל הנראה עקב ריבוי המגזרים המפגינים – לכולם קצת קשה לעקוב. חרדים, מסעדנים, נכים, עובדות סוציאליות, רק לא ביבי, רק ביבי, הון שלטון עולם תחתון, הדגלים השחורים, אנשי התרבות, ועוד קבוצות גדולות של אנשים שחוץ מצחי הנגבי, אף אחד לא מתווכח עם כך שמצבם רע. ההבדל בין התרחיש הנוכחי לתרחישי קצה אחרים (כן, גם במלחמה קשה יש חוסר וודאות) הוא שהפעם We’re in this together.
אז נכון, עומר אדם טס למיקונוס, אבל ברוב המצבים גם הכתב שמסקר את ההפגנה נמצא בבוץ, גם השוטר שמנסה לפזר אותה וכמו שאבא שלי אומר – בטווח הארוך ככל הנראה אין אדם שלא יושפע ממה שקורה פה, אנחנו חלק מההיסטוריה (כשאבא שלי היה צעיר הוא נלחם בדינוזאורים, ככה הם נכחדו).
מעבר לאדישות הסיקור, שאיננה ממהרת לצאת בכותרות מפוצצות הגענו למצב שיש לנו הרבה דובים וכותרות: “גל מחאות”, “שוב: מוצ”ש של מחאות”, “במשטרה נערכים לערב של מחאות” – אף אחד לא ייחודי ביער הזה. ולצד העלייה בכמות החולים המאומתים עולה כמות העצורים בהפגנות “19 נעצרו”, “34 עצורים”, “קצין בכיר נעצר בהפגנה” – ואין חדש תחת השמש. הפכנו אפתיים, ואי אפשר להאשים שום עיתונאי שמכתת רגליים בין הפגנה להפגנה בכל ערב. צריך לומר את האמת, אפילו המפגינה חשופת החזה על סמל המדינה שבאמת הצליחה להשיג הרבה כותרות – תשכח עד השבוע הבא ולא תהפוך להיות אחד מסמלי התקופה.
אבל כמו בכל מאמר מדעי ראוי שאתייחס גם לטיעון שיתנו מתנגדיי. המחאות מסוקרות בכל ערב במספר מוקדים וריבוי הכותרות בנושא יוצר תחושה של כאוס, אנרכיה, אירוע שמסלים ועלול להפוך למלחמת אזרחים. לא מעט הפיכות בהיסטוריה התחילו מגלי מחאה והמסר החד והברור עובר היטב – העם רוצה שינוי.
אז הרשו לי להתווכח ולומר שההיסטוריה לא משקרת. כל עוד הקורונה איתנו, וכרגע מסתמן שהיא כאן כדי להישאר, אנרכיה או שינוי לא יגיעו. לא מבצעים שינויים חדים במצבי קיצון, וגם לא מחליפים ממשלות. המילה “חירום” היא תירוץ שמאפשר לממשל לעשות כל העולה על רוחו, בחסות העם ולמען העם. אז החירום השנתי שלנו פה בישראל מתקיים בד”כ על מדים ונמשך כמה שבועות בחודשי הקיץ. השנה הגזימו ממש, הביאו לנו בהפוך על הפוך ולמרות שחשבנו שישראל תמיד במצב חירום, עכשיו גילינו באמת מהי שגרתו של משבר.
ביום שאחרי הקורונה, יכתבו ספרים, יתבצעו תחקירים גדולים, יופקו לקחים ואנשים יישאו באחריות. בעלי תפקידים ילכו הביתה, פקידים יחטפו אש וגנרלים יקבלו קידום. שאלה אחת תישאר פתוחה ותחייב אותנו להישאר מול המסכים ולגלות בעצמנו – האם אותו הציבור שיצא לרחובות וקרא מנבכי נשמתו לשינוי, ישתמש בכלי הדמוקרטי הבסיסי ביותר ויביא את השינוי לו ייחל בקלפי.
נועה לויאל היא ראש צוות ויועצת תקשורת בכירה במחלקה העסקית בבן חורין אלכסנדרוביץ’, אסטרטגיה תקשורת וניהול משברים.